אתר הנצחה לחללי צה"ל בוגרי
תיכון "בן-צבי" קריית אונו
בן אסתר והנס. נולד ביום ט"ו בתמוז תשל"א(8.7.1971) בבית החולים "בילינסון" שבפתח תקווה. אח לאורלי ומיכל.
אריק גדל והתחנך בקריית אונו, בשכונת רימון השקטה. כשהיה כבן שנתיים נסעה המשפחה לשווייץ, עקב עבודתו של האב. שנתיים וחצי קסומות בילה אריק בארץ היפהפייה - טיולים רבים, החלקות על מזחלות בהרים המושלגים, ועוד ועוד חוויות. עם חזרתם של בני המשפחה לארץ, לביתם שבקריית אונו, נכנס אריק לגן הילדים. בן שש עלה לכיתה א' בבית הספר היסודי "רימונים". הוא התקשה להיפרד מאימא, ולכן, בכל בוקר, ביקש שתשקיף עליו מהמרפסת, כשהוא עושה את דרכו לבית הספר. לעתים, היה חוזר לבדוק אם אימא עדיין מחכה...
במשמעות הפשוטה והמוכרת, חדור ערכים ועתיר חוכמה. יכולת עמידתו מול כל אויב העניקה לו את הכוח להילחם, גם כשידע כי הניצחון ממנו והלאה. אפילו המחלה הנוראה, שגרמה לו הארץ, לא העיבה על אהבתו אליה ועל רצונו לשרת אותה, וכאשר ביקר אותו במיטת חוליו מפקד השייטת לשעבר, ידידיה יערי, אמר לו אריק כי לכשיחלים, הוא רוצה לחזור כרופא ליחידה האהובה.
ואמנם, אריק האמין שיבריא! אדם אופטימי, שנלחם כארי והיה סמל ומופת לחולי סרטן אחרים ביכולתו לשמור על שמחת חיים גם כשהכוח בפנים נגמר - "איש ביוני, על-טבעי," כדברי משפחתו. אריק שמר על משפחתו וחיזק אותה בכל רגע ורגע. גם בימים שבהם היה מצב רוחו רע והוא סובל מכאבי תופת, לא שקע במרמור ובכעס. שלם עם עצמו ושמח בחלקו, היה ונותר אציל וחזק.
בל"ג בעומר תשס"ב, 30.4.2002, קיבלו בני המחזור של אריק את התואר הנכסף "דוקטור לרפואה". אריק, שכבר היה מאושפז בהוספיס "בית ויזל", לא השתתף בטקס, שכן עקב מחלתו לא עשה את ההתמחות. לאחר דיונים, החליטה הנהלת הפקולטה לרפואה שבטכניון כי אריק, שסיים את לימודיו בהצטיינות, ראוי לתואר. ב-24.6.2002 הגיעו כל הפרופסורים ל"בית ויזל", והעניקו לאריק בטקס מרגש עד דמעות את תעודת ה-MD. אריק הושבע ב"שבועת הרופא", קם ועמד על רגליו, וענה "אמן כן אעשה". בגאווה ובאושר, כשהוא במיטבו, הודה בהתרגשות לכולם על שהעניקו לו את הזכות, והבטיח שישתדל להיות דוגמה לרופאים אחרים.
שבועיים בדיוק לאחר מכן, ביום א' באב תשס"ב (10.7.2002), לאחר שנה וחצי של מלחמה קשה, של מאמצים ושל תקוות, הוכרע ד"ר אריק רוזנטל בקרב על חייו, והוא בן שלושים ואחת. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. הותיר אחריו את רנית, רעייתו, את עומר, בנו בן העשרה חודשים, את הוריו אתי והנס ואת שתי אחיותיו אורלי ומיכל.
כתבה רנית: "חברי האמיץ! תודה על השמחה היפה המתגלגלת בצחוקך. תודה על רגעי הקסם, החיבוק, הנשיקה. תודה על החיוך - ניצוץ הלהבה שהאיר את חיי בסוד השמחה. תודה שנלחמת, סבלת ושתקת במלחמה אבודה. תודה על כוחך, על התעוזה, על האמון שנתת בנו, אפילו בשעה קשה. תודה על לבך הטוב, הנותן והאוהב ... תודה על האהבה הגדולה שהנצה, לבלבה ופרחה. תודה על שזכיתי בה, ובין הרבים, גם אליי הופנתה."
אריק היה איש "השייטת" האחרון שיצא ממי הקישון המזוהמים. מעט לפני מותו, בכוחותיו האחרונים, הופיע בפני ועדת שמגר שמונתה לבדוק את הקשר שבין הצלילה בקישון למחלת הסרטן שרבים מלוחמי "השייטת" לקו בה. הוא לא זכה לראות בפרסומו של הדוח שבעקבות מסקנותיו החד-משמעיות, הוכר כחלל צה"ל. סיפורו הטרגי עורר הדים רבים בארץ. מוסף "שבעה ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות", שחשף במאי 2000 את פרשת הסרטן ב"שייטת", עקב אחר מהלך מחלתו, .וסמוך מאוד למותו, פרסם כתבה גדולה ומרגשת עליו.
אריק מונצח בשיט הקטמרנים השנתי לאכזיב.